בשנת 2015 הגישה עיריית ירושלים תביעה בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום, במסגרתה ביקשה לחייב את תושב העיר בתשלום חוב ארנונה בסך של 106,000 ₪ שנצבר לחובתו בשנים 2000-2008.
להגנתו טען התושב כי חלפו 15 שנה מאז התגבשות החוב עבור השנה הראשונה (2000) ומעל 7 שנים מאז התגבשות החוב עבור השנה האחרונה (2008) ולכן יש עליו התיישנות. העירייה טענה כי נקטה לאורך השנים הליכי גבייה מנהליים אשר לשיטתה עצרו את מירוץ ההתיישנות.
על פי החוק, רשות מינהלית רשאית לנקוט בשני סוגי הליכים לשם גביית חובות מסוימים – הליך מינהלי (כגון משלוח התראות או עיקול נכסים על ידי הרשות) והליך אזרחי (כגון הגשת תובענה בבית המשפט בסדר דין מקוצר ובקשת סעדים שונים), אך בית המשפט נדרש להחליט האם הליכי הגבייה מנהליים שננקטו על ידי רשות מנהלית עוצרים את מירוץ ההתיישנות בהליך אזרחי שננקט על ידי אותה רשות לשם גביית אותו חוב.
במשפט נכחה גם נציגת היועץ המשפטי לממשלה, שצידדה בדעתו של בית המשפט ובפסיקת בית המשפט שקיבלה באופן מלא את טענתו של התושב, וקבעה כי אין לרשות מעמד שונה משל כל אחד אחר בכל האמור לחוק ההתיישנות, וכי לא רצוי לעצור את מניין תקופת ההתיישנות באמצעות נקיטת הליכי גבייה. לכן, הליכי הגבייה המנהליים שנקטה הרשות אינם עוצרים את את מרוץ ההתיישנות בהליך אזרחי שנקטה הרשות לשם גביית החוב, ומכאן שהיא דוחה את תביעת הרשות לתשלום החוב.
רעא 4302/16 עיריית ירושלים נ' פרידמן צבי (עליון; נ' הנדל, נ' סולברג, ד' מינץ; 16/04/18) – 25 ע'