פסיקה חדשה של בג"ץ בוחנת את סוגיית החיוב האישי, אשר הינו הליך מנהלי, הבוחן מיהו האחראי להוצאת כספי ציבור שלא כדין ואותו בעל תפקיד עשוי להידרש להשיב מכיסו הפרטי לקופת הרשות את סכום ההוצאה המנוגדת לדין.
בעתירה דנן, ביקש העותר כי בג"ץ יורה לשר הפנים להפעיל את סמכותו מכוח סעיף 189 לצו המועצות המקומיות, התשי"א-1950, ולפנות לוועדה המייעצת לעניין הטלת חיוב אישי בכדי לבחון הטלת חיוב אישי על ראש רשות מקומית בגין הוצאות שהוצאו שלא כדין מקופת הרשות, ולהן, לטענת העותר, הוא היה אחראי.
בעקבות כך, בית המשפט הוציא צו על תנאי אשר הורה למשיבים לנמק מדוע לא יוטל על ראש הרשות חיוב אישי על פי נוהל חיוב אישי של משרד הפנים.
כעבור חודש וחצי התקבלה הודעת עדכון מטעם שר הפנים שלפיה הוועדה המייעצת לעניין חיוב אישי החליטה להמליץ על הטלת חיוב אישי על ראש הרשות. הוועדה השתכנעה כי ראש הרשות אחראי להוצאה שלא כדין מקופת הרשות, בשל מעורבותו במינוי מזכיר לראש הרשות, תוך אי גילוי על הקשר הפוליטי אשר התקיים ביניהם. בית המשפט קבע כי נוכח הודעת העדכון ניתן מענה לצו על תנאי ולכן התייתר המשך הדיון בעתירה.
נקבע כי התופעה של קבלת החלטות בעניינים ציבוריים לשם הטבה עם מקורבים הינה תופעה קשה, הגורמת נזק לאינטרס הציבורי. מדובר במצב מובהק של "בעיית הנציג" – מאחר שההעסקה על חשבון הציבור, והתועלת צומחת למעורבים בכך. החיוב האישי במצבים מסוג זה נועד לצמצם את הפער בין המשפט לחיי המעשה, כך שהתנהלות לא תקינה תהיה לא משתלמת, ותפצה את הקופה הציבורית על הנזקים שנגרמו לה, ולו באופן חלקי.
בג"ץ 1710/17 עמר נ' שר הפנים אריה דרעי – משרד הפנים (פורסם בנבו, 21.08.2019).
כתיבה ועריכה: עוה"ד אור לוצאטו, אייל בוקובזה, ינור ברטנטל ועמיחי ויינברגר.