במקרה שהובא בפני ביהמ"ש לעניינים מנהליים עמדה במרכז הדיון סוגיית אופן מימוש מטרת ההפקעה וביתר דיוק ההשלכות הטמונות בשיהוי מימוש ההפקעה.

באותו מקרה דובר היה על מגרשים שהופקעו בשנת 1993 לצורך הקמת בנייני ציבור אשר עד מועד הגשת העתירה בשנת 2018 לא התבצעו פעולות ממשיות למימוש ההפקעה. מכאן הוגשה העתירה לביטול ההפקעה. לאחר שסקר ביהמ"ש את הפסיקה הרלוונטית בדיני ההפקעות, קיבל ביהמ"ש את העתירה, והורה על ביטול ההפקעה והשבת המגרשים לידי העותרים כשהם נקיים מכל זכות של הרשויות המפקיעות.

פסק הדין "עושה סדר" באופן בו יש להידרש לשאלת ביטול ההפקעה עקב שיהוי במימושה וניתן לחלץ ממנו מס' כללים:

בהפעלת סמכות ההפקעה חייבת הרשות לפעול בהגינות ולממש את מטרת ההפקעה תוך פרק זמן סביר. ישנם מגוון שיקולים אותם יש לשקול בבחינת סבירות השיהוי, ובהם משך הזמן שחלף, הנזק שנגרם לנפקע, אופן התנהלות הרשות, הגורמים להשתהות, היקף השטח המופקע, הנזק הציבורי בביטול ההפקעה, קיומו של צורך ציבורי בהפקעה ועוד.

ביהמ"ש מבהיר כי גם אם נגיע לכלל מסקנה כי קיים שיהוי בלתי סביר הדבר לא יביא בהכרח לכדי ביטול ההפקעה. יש לשקול את מאזן הנזקים בין הנזק שנגרם לנפקע לבין האינטרס הציבורי. ככל שהנזק לציבור הוא רב יותר אזי שלא יהיה בעילת השיהוי כדי להביא לכדי ביטול ההפקעה.

על מהות הסעד "ביטול הפקעה" מבהיר ביהמ"ש כי אין מדובר בסעד "הרמטי" אשר סוגר את השער בפני הרשויות. זאת בהתחשב בכך שאין בביטול הפקעה כדי להשליך על ייעודם הציבורי של המקרקעין.

באשר להפקעה שהתקבלה בצידה תמורה – ביהמ"ש לא קיבל את טענת העותרים לפיה הזכות לביטול הפקעה עומדת לבעל הזכויות מקום בו ההפקעה אינה דרושה לרשות, אף אם שולמה תמורה. ביהמ"ש הבהיר כי מקום בו התקבלה תמורה בגין ההפקעה ונותקה לכאורה הזיקה הרגשית למקרקעין, והשטח המופקע אינו דרוש עוד לרשות יש לאפשר במקרים המתאימים את ביטול ההפקעה, בכפוף להשבת התמורה.

עת"מ (מרכז) 47772-06-18 בן ציון הנאמן נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה פתח תקווה (פורסם בנבו, 29.12.2019)

כתיבה ועריכה: עוה"ד עתליה ניני, רויטל אפלבוים, עמיחי ויינברגר, ינור ברטנטל