עסקינן בערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית הדין האזורי בהם עסק בית הדין הארצי בשאלת סיום העסקתה של תובעת אשר עבדה כשרטטת במשרדו של אדריכל (להלן: "המעסיק").

במסגרת כתב התביעה עתרה התובעת, בין היתר, לתשלום דמי חגים בעד 54 ימי חג. בית הדין האזורי קבע בעניין זה כי התובעת אמנם אינה זכאית לתשלום דמי חגים בעד ימי חג שחלו בימי שישי או שבת, אך היא זכאית לדמי חגים בעד ימים בהם עבדה בפועל. זאת משום שבהיעדר ראיה לסתור, העבודה בחגים הייתה מתוך כורח ולא מתוך רצונה החופשי של התובעת.

בית הדין האזורי קבע בהקשר זה כי המעסיק לא הוכיח וכן לא העלה טענה לפיה התובעת היא שבחרה מרצונה לעבוד בימי החג, וכן כי המעסיק אף לא טען כי שילם לתובעת גמול עבור עבודתה בימי חג. לאור כך נקבע כי התובעת זכאית לתשלום בעד 44 ימי חג ועל כך הוגש ערעור.

בערעורו טען המעסיק כי אין לתובעת זכאות לדמי חגים בעד ימים בהם עבדה בפועל. זאת מפני  שלטענתו, תכלית תשלום דמי החגים לעובד על בסיס יומי או שעתי הינה להשוות את מצבו לעובד חודשי וכי תשלום דמי חגים בעד ימי חג בהם עבד העובד בפועל וקיבל שער בשיעור של 150% מביא לתוצאה אשר לפיה מצבו של עובד יומי או שעתי לא יושווה למצבו של עובד חודשי – אלא יעלה עליו. ואילו התובעת טענה במסגרת הערעור שכנגד כי יש לאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי אך לטענתה היא זכאית לדמי חגים בסכום העולה על הסכום שנפסק לזכותה.

בית הדין הארצי דחה את ערעורם של התובעת ושל המעסיק בעניין זה וקבע כי דינם להידחות.

באשר לערעור המעסיק ציין בית הדין הארצי כי על פי הפסיקה בעניין סלים וליד – אדיר הבירה בע"מ (ע"ע 23333-09-16) "עובד יהיה זכאי לדמי חגים גם במקרה בו עבד בחג, אלא אם כן יוכח כי העבודה בחג הייתה מרצון העובד. הנטל להוכיח כי העבודה בחג הייתה מתוך רצון של העובד ולא מתוך כורח מוטל על המעסיק".

בפסק דין זה חידש בית הדין הארצי וקבע כי הפסיקה בעניין סלים וליד תקפה ביחס לכלל העובדים והמעסיקים ואינה מוגבלת להוראות צו ההרחבה בענף הניקיון כנטען על ידי המעסיק בסיכומי הטענות מטעמו.

 

ע"ע (ארצי) 17760-07-17 אלי פרבר – סופר מרקו לימור שלי (פורסם בנבו, 22.09.2019)

כתיבה ועריכה: רפאל פדר, ינור ברטנטל ועמיחי ויינברגר