המבקש הועסק בעיריית פתח תקווה עד שבחודש נובמבר 2018 החלו הממונים עליו להעיר לו על התנהגותו והודיעו לו כי שעות הכוננות שלו יקוזזו ל-15 שעות. לאחר קיזוז זה התקיים מפגש עם ראש העיר ועובדים נוספים אשר במהלכו הלין המבקש על קיזוז שעותיו ועקב חילופי הדברים שנלוו להתנהגותו, ביקש ראש העיר מהמבקש לצאת מהמפגש.

לאור התנהגותו החוזרת ונשנית, קיבל המבקש מכתב זימון לשימוע בו צוינו האירועים בהם התנהג בצורה בלתי הולמת. לאחר שיחת השימוע קיבל המבקש מכתב פיטורים בו הודע לו כי ועדת הפיטורים החליטה לסיים את העסקתו. על החלטה זו הגיש המבקש בקשה לצו מניעה בפני בית הדין האזורי.

בבקשתו, טען המבקש שנימוקי ההחלטה לפטרו הם בגדר עבירת משמעת ולכן לא הייתה לוועדה סמכות לפטרו. טענה זו התבססה על סעיף 171א לפקודת העיריות הקובע כי "הסמכות לוועדת הפיטורים מוקנית "רק אם הפיטורים היו שלא מחמת עבירת משמעת". מאידך, טענה העיריה שמדובר בדפוס התנהגות חוזר וכי ההחלטה בדבר פיטורי המבקש נבעה נוכח ליקויים בתפקודו, התנהגות לא הולמת ואלימות מילולית. לכן, לאור העובדה שפיטוריו נבעו מטעמי אי התאמה ולא מטעמי משמעת – הם ניתנו בסמכות.

ביה"ד האזורי קיבל את טענת העירייה וקבע שהתנהגות המבקש מצביעה לכאורה על כשל בתחום יחסי האנוש וציין שמדובר בעילת אי התאמה. עוד נקבע כי עילות פיטורי המבקש עירבו שיקולים מתחום המשמעת ושיקולי אי התאמה – כאשר העיקרי מבניהם היה האחרון ולכן נקבע שוועדת הפיטורים קיבלה את החלטתה בסכמות ומדובר בסמכות פיטורים מקבילה. על כך הגיש המבקש בקשת רשות ערעור.

בביה"ד הארצי נדחתה בקשת המבקש ונקבע כי שאלת היחס בין פיטורים מנהליים לבין פיטורי משמעת אינה שאלה פשוטה וייתכנו מצבים בהם יכול להיות שמעשה מסוים הוא בגדר עבירת משמעת ובאותה נשימה אותו מעשה משקף גם אי התאמה לתפקיד המצדיקה פיטורים מנהליים. ביה"ד הארצי קבע כי העובדה שהיו כלפי המפוטר טענות מתחום המשמעת – עובדה אשר יכולה לכשעצמה להוות בסיס לפיטורי משמעת, אינה גורעת מהזכות לפטרו בדרך מנהלית מחמת חוסר התאמה לתפקיד ולכן, יכלה העירייה לבחור באחת משתי הדרכים הללו.

בפסיקתו, הזכיר בית הדין הארצי את הלכת שלום (ע"ע (ארצי) 2715-07-10 עיריית פתח תקווה נ' משה שלום) בה נקבע שאין לפטר עובד בשל עבירת משמעת אלא עפ"י פס"ד של ביה"ד למשמעת. ואולם, בעניין מעלות תרשיחא (ע"ע (עבודה ארצי) 1117/00 עיריית מעלות תרשיחא נ'  שולה בוחבוט) נקבע כי במקרים בהם בצד עבירת המשמעת קיימות נסיבות המצביעות על אי התאמה לתפקיד המצדיקות פיטורים, יש לברר תחילה מהו מרכז הכובד של ההתנהגות המיוחסת לעובד המהווה את העילה המרכזית לפיטוריו, וזאת כאשר הטענה לקיום עילת התאמה נטענה בזמן אמת.

ביה"ד הארצי קבע בהקשר זה כי זיהוי מרכז הכובד של עילת הפיטורים עשוי לעתים, ובמקרים מתאימים, להצדיק גם הזקקות לעובדות ונתונים המצויים ברקע הדברים, ככל שאלה הועלו בזמן אמת ובהתאם לנסיבות העניין. לכן ולנוכח הנימוקים שפורטו לעיל, קבע ביה"ד הארצי כי אין מקום להתערב בהחלטת ביה"ד האזורי וכי החלטת הפיטורים ניתנה בסמכות ולא יינתן סעד של השבה לעבודה.

בר"ע (ארצי) 4903-10-19 דניאל דדון נ' עיריית פתח תקווה (פורסם בנבו, 06.11.2019)

כתיבה ועריכה: עוה"ד תומר זנזורי, רפאל פדר, ינור ברטנטל ועמיחי ויינברגר.