פסק דין חדש של בית המשפט המחוזי דן בשאלה כיצד על רשות מקומית לסווג נכס לעניין חיוב בארנונה.
במקרה הנדון, נכסי המערערת שמשו בעבר לתעשייה, על פי היתר לשימוש חורג, זאת עד שבשנת 2008 אסרה הרשות המקומית את השימוש החורג בקרקע, ובעקבות כך הופסק השימוש בנכסים, והללו הפכו ללא ראויים לשימוש. בהמשך, לאחר תקופה זו החלה הרשות המקומית לחייב את הנכסים לפי סיווג "תעשייה". המערערת טענה כי אין לחייבה לפי ייעודו האחרון של הנכס, שכן כאשר לא ניתן על פי הדין לעשות שימוש בנכסים לתעשייה, יש לסווגם לפי הסיווג המתאפשר על פני התב"ע, כלומר בענייננו על פי סיווג חקלאות.
בית המשפט המחוזי קבע כי אין לפרש את סעיף 330(2) לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "לפקודה") הקובע כי נכס יסווג לפי סיווג "הקבוע לסוג הנכס המתאים לבניין על פי השימוש האחרון שנעשה בבניין" שנעשה בו, פירוש מילולי-דווקני.
בית המשפט קבע כי לו רצה המחוקק לקבוע שהסיווג ייעשה על פי השימוש האחרון בלבד, לא היה טורח לכתוב בהמשך הסעיף את המילים "הקבוע לסוג הנכס המתאים לבניין".
עוד הוסיף בית המשפט כי, לשון החוק ומבנה הסעיף מכתיבים כי יש לבדוק מהו הסיווג, על פי השימושים המותרים על פי ההוראות התכנוניות. במידה וישנם מספר שימושים מותרים ייקבע הסיווג על פי השימוש האחרון. לבסוף, נקבע כי אין זה צודק שהרשות תמנע מהמערערת להשתמש בנכס לצורכי תעשייה, אולם תדרוש ממנה ארנונה על פי שימוש זה.
עמ"נ (מרכז) 36152-02-17 פוליגון נדל"ן בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית פתח תקווה (פורסם בנבו, 16.07.2019)
סיכום ועריכה: עוה"ד אור לוצאטו, אייל בוקובזה, עמיחי ויינברגר וינור ברטנטל.