מי אחראי על זיהום מי התהום?

בית משפט העליון דן לאחרונה בערעור על פסק דינו של בית הדין לענייני מים בחיפה, בו קיבל בית הדין את טענות העוררות והורה על ביטול הצו לתיקון המעוות שהוצא על ידי הרשות הממשלתית למים ולביוב, בעקבות טענת הרשות לזיהום מים בנכס המקרקעין עליו ביקשו העוררות לבנות בית מגורים.

העוררות הינן שלוש חברות בנייה אשר היו מעוניינות לבנות בית מגורים על מקרקעין, בהם נמצאו מים מזוהמים מתחת לשטח הקרקע, במהלך הליכי קבלת היתר הבנייה.

עם גילוי המים המזוהמים, נתקבלה אצל העוררות פנייה מהרשות להגנת הסביבה, ולפיה הן מתבקשות לפעול לטיפול בזיהום המים ולסילוק המים מתחת לשטח הקרקע.

המשיבה מנגד, הינה הרשות הממשלתית למים ולביוב, שבהמשך לבקשת המשרד להגנת הסביבה לטיפול בזיהום ולסילוק המים, דרשה שפעולות אלו לא יבוצעו באמצעות קידוח, מתוך חשש כי קידוח זה יביא למעבר של המים המזוהמים המצויים מתחת לנכס, לתוך מי התהום.

על אף הנחיות אלו של המשרד להגנת הסביבה ושל הרשות הממשלתית למים ולביוב, ביצעו העוררות את הקידוח, וזמן קצר לאחר מכן עלה כי מי התהום אכן זוהמו. בהמשך לכך, הוציאה הרשות הממשלתית למים ולביוב צו לתיקון המעוות בהתאם לחוק המים, הקובע כי העוררות אחראיות לזיהום מי התהום ועליהן לתקן את המעוות, שכן לטענת הרשות, הקידוח שנעשה בנכס הוא זה אשר גרם לזיהום מי התהום.

בית הדין לענייני מים בחיפה קבע כי דינו של הצו לתיקון המעוות – להתבטל, וזאת מאחר ולא מתקיימים שני התנאים להוצאת הצו בהתאם להוראות החוק: קיומו של זיהום והוכחת זהות המזהם. תחילה נקבע, כי לא הובאה תשתית ראייתית לקיום זיהום מים, מאחר ולא הוכחה החמרה במצבם של מי התהום. כמו כן, נקבע כי גם התנאי הנוסף שבחוק לא מתקיים, מאחר ולא הוכח כי העוררות הן המזהמות, מאחר ואלו הצליחו להעמיד תשתית ראייתית המטילה ספק באמור, תוך העלאת טענות בדבר מפעלים ועסקים מזהמים אשר פעלו במקום בעבר.

בית משפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים דן בערעור על פסק דין זה של בית הדין לענייני מים, והחליט לדחות את ערעורה של הרשות הממשלתית למים ולביוב, ולהותיר את ביטול הצו לתיקון המעוות על כנו.

בית המשפט העליון בחן את שני התנאים שבחוק המאפשרים הוצאת צו כאמור, ופסק כי בית הדין לענייני מים הינו ערכאה מומחית, אשר קבעה כי לא הונחה תשתית ראיית לכך שהקידוח – הוא זה אשר הביא לזיהום המים, ומשזו ערכאה מומחית, הרי שאין להתערב בקביעתה בעניין זה, וזאת אף נוכח העובדה כי לא הוצגו כלל נתונים בדבר מצב המים בטרם ביצוע פעולות הקידוח. כמו כן נקבע, ביחס לתנאי השני, כי לא הוכחה זיקה ממשית בין פעולות המשיבים לבין הזיהום הנטען.

בית המשפט העליון ביסס החלטתו בין היתר על העובדה כי בעבר פעלו במקום מפעלים ועסקים מזהמים, כמו גם על העובדה כי העוררות (שהן המשיבות בערכאת הערעור) נדרשו לטפל בזיהום עוד בטרם בוצע כל קידוח, קרי – הרשות הממשלתית למים ולביוב והמשרד להגנת הסביבה – ידעו על קיומו של זיהום עוד בטרם ביצוע הקידוח.

באשר לטענת הרשות הממשלתית למים ולביוב בדבר היפוך נטל הראייה, ועל חובתן של המשיבות בערעור להוכיח כי הנזק לא נגרם על ידן, ולא להפך, נקבע על ידי בית המשפט העליון כי מדובר בטענה שאינה רלוונטית, שכן אין אנו עוסקים במצב בו המשיבות בערעור שללו מהרשות את האפשרות לבצע בדיקות כאמור, שכן הייתה למערערת האפשרות לבחון את מצב המים בטרם ביצוע הקידוח.

על כן, דחה בית המשפט העליון את ערעור הרשות הממשלתית למים ולביוב, והותיר את ביטול הצו לתיקון המעוות על כנו.

ע"א 5481/16 הרשות הממשלתית למים וביוב נ' חברת חלקת חן בע"מ (בפירוק מרצון) (פורסם בנבו, 20.8.2019).

כתיבה ועריכה: עוה"ד אופיר ששון, אייל בוקובזה, ינור ברטנטל ועמיחי ויינברגר.