כלל ידוע הוא כי ועדת הערר ממעטת להתערב בהכרעות שמאים מכריעים, והיא תעשה כן, רק מקום בו נפל בשומה המכרעת פגם היורד לשורשה.
כלל נוסף הוא כי השבחה, כהגדרתה בחוק התכנון והבניה, הינה "עליית שווים של מקרקעין עקב אישור תכנית", וכי על מנת לקבוע השבחה יוערך שווי המקרקעין ערב אישור התכנית – הוא "המצב הקודם", ושווים לאחר אישורה – הוא "המצב החדש". ההפרש – הוא ההשבחה
בעניינו הגיעה בפני ועדת הערר שומה מכרעת במסגרתה הביא השמאי המכריע בחשבון ההשבחה תכנית אשר מועד אישורה חל עובר ל"מצב הקודם". הדבר נעשה נוכח טענת הועדה המקומית כי הנישום חתם על כתב התחייבות המטיל עליו גם את ההשבחה בגין אותה תכנית.
ועדת הערר קיבלה את טענת הנישום וביטלה את השומה המכרעת תוך שקבעה כי בבואו לקבוע השבחה על השמאי המכריע "לערוך את שומתו בהתייחס לפערי השווי בין המצב הקודם למצב החדש, ולצורך עריכת השומה עליו לבחון מהם שני המצבים הללו, ולערוך את השומה בהתחשב בהם".
מאחר והתכנית אושרה עובר ל"מצב הקודם", ומכיוון שבמועד אישורה לא היה הנישום בעל הזכויות במקרקעין, הרי שלא ניתן לחייבו בהיטל השבחה בגינה.
וועדת הערר קבעה כי קביעת השבחה לתכנית שאושרה לפני המועד הקובע ל"מצב קודם", הינה פגם המצדיק התערבות בשומה המכרעת, וביטלה אותה על יסוד פגם זה.
ערר (ת"א) 8145-05-18 תמר הירשפלד נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב
כתיבה ועריכה: עוה"ד רויטל אפלבוים, ינור ברטנטל ועמיחי ויינברגר.