במרכז פסק הדין עומדת שאלת תחולתו של ההסדר הקבוע בסעיף 203(א) לפקודת העיריות [נוסח חדש]. ההסדר בסעיף הנ"ל קובע כי נדרשות חתימות מורשי חתימה מטעם העירייה – ראש הרשות והגזבר, כשלצידן חותמת העירייה, על כל חוזה, כתב התחייבות או הסדר פשרה, המוגש לבית משפט או לבית דין לשם קבלת תוקף של פסק דין או תעודה אחרת.
הוראה זו נקבעה ביחס לחתימת מסמכים הכוללים התחייבויות כספיות של רשויות מקומיות, ונועדה להגן על הקופה הציבורית, ולשמור על פעילותן התקינה של הרשויות המקומיות במסגרת תקציבן השנתי.
בית המשפט קבע כי הכלל הוא שלקבלנים המתקשרים עם רשויות מקומיות חייב להיות ברור שעליהם להקפיד על קבלת התחייבות חתומה כדין.
במקרה הנדון, נקבע כי הוראת סעיף 203 לפקודת העיריות, מצויה בידיעתה של המערערת, וכי היה עליה לעמוד על כך שכל הזמנת עבודה שהרשות מזמינה ממנה תחתם כדין, ולא היה מקום שתתחיל בביצוע העבודות רק משום שמהנדס העיר ביקש זאת במסמך.
בפסק הדין הוצגה פסיקה שדנה בשיקולים שעל בית משפט להפעיל, במקרים בהם יש להכריע בין מחיר אי התקינות לבין ההגינות כלפי מי שביצע עבודה ולא קיבל תמורה. כלומר, בפסיקה נקבעו חריגים לכלל, המאפשרים סטייה מן הכלל, כשיש תשתית מתאימה ובעיקר תום לב והגינות, שבגינם ניתן להכשיר את ההתקשרות, למרות שלא נחתמה כדין על ידי מורשי החתימה מטעם הרשות. אולם, נקבע כי חריגים לכלל יופעלו בדרך כלל בזהירות ובמידתיות.
בענייננו, בית המשפט קבע כי המקרה הנדון איננו מצדיק סטייה מן הכלל והפעלת חריגיו, שכן במקרה זה נעשה ניסיון חסר תום לב, שכל הצדדים היו שותפים לו, להעמיס את עלות תיקון הנזק על חשבון מינהלת הביוב הארצית, שכלל איננה שייכת לרשות המקומית, ומכילה כספי ציבור אחרים.
ע"א (חי') 4666-10-18 ת.מ יוסף 2001 בע"מ נ' ג.א מהנדסי הצפון בע"מ (פורסם בנבו, 04.06.2019).
סיכום ועריכה: עוה"ד אור לוצאטו, אייל בוקבוזה, ינור ברטנטל ועמיחי ויינברגר