עיריית פתח תקווה קבעה כי קרקע צמודה לנכס המשמשת לחנייה של עובדים ותלמידים בשלושה בתי עסק שונים בעיר יסווגו כ"חניון". בעלי הנכסים הגישו ערער על ההחלטה, וועדת הערער קיבלה את טענותיהם בנושא סיווג שטחי חנייה וקבעה כי הקרקע תסווג כ"קרקע תפוסה לא מקורה" ותחויב בתעריף "קרקע תפוסה למכוניות", שמשמעותו תשלום ארנונה מופחת בגין שטחי החניה הצמודים לנכסים המדוברים (בנק, חנות ומכללה).
אמנם דובר בשתי עתירות נפרדות שהוגשו על ידי שלוש משיבות, אך מכיוון שנגעו באותו עניין בית המשפט פסק בהן יחד.
בפני בית המשפט עמדה השאלה האם לקבל את טענות העירייה ולסווג את שטחי החנייה המדוברים כ"חניון", המוגדר כשטח חניה עבור רכבים רבים ומתחלפים המשלמים על זמן החניה במקום או כ"קרקע תפוסה למכוניות" המהווה חלק מהנכס.
לאחר בחינת היבטים לשוניים של המילים כמו גם את הפן החוקתי של החלטת ועדת הערר, קבע בית המשפט כי החלטת ועדת הערר הייתה מוצדקת, וכי הגדרת "חניון" בצו הארנונה מתייחסת לחניית כלי רכב זמנית ומתחלפת בלבד תמורת תשלום, ולא כאשר מדובר בחניה קבועה של עובדי המקום או תלמידיו. מלבד החיוב המופחת בארנונה על שטחי החנייה קבע ביתה משפט כי העירייה תשלם לשלושת המשיבות את הוצאות המשפט וכן שכ"ט לעורכי הדין בסך של 15,000 ש"ח לכל אחת מהן.
עמ"נ 28010-10-16 עיריית פתח תקווה ואח' נ' המכללה למנהל
עמ"נ 46996-12-16 עיריית פתח תקווה ואח' נ' ברנד