--על חיוב מפעלי תעשייה באגרת ביוב

על חיוב מפעלי תעשייה באגרת ביוב

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים דן בחודש האחרון בעתירה מנהלית שהגישה חברת קימברלי קלארק ישראל בע"מ, בקשר עם חיובה באגרת ביוב לשנת 2017 (להלן: "העותרת").

העותרת, הינה המחזיקה במפעל בתחומה של עיריית נהריה, בו היא מייצרת ומשווקת מוצרי צריכה מתכלים (מוצרי נייר למיניהם), תוך שימוש בפסולת ממוחזרת. לטענת העותרת, בתהליך הייצור והמחזור היא עושה שימוש רב במים, אשר חלקם הגדול מתאדה ו/או נספג במוצרים אותם היא מייצרת.

עתירת העותרת עוסקת רובה ככולה במחלוקת סביב סעיף 3 לכללי תאגידי מים וביוב (חישוב עלות שירותי מים וביוב והקמת מערכת מים או ביוב) תש"ע-2009 (להלן: "הכללים"), בו נקבע כי חיוב בעד שירותי ביוב יהיה לפי כמות מים במטרים מעוקבים (מ"ק) שנצרכו בפועל, למעט מים שאינם מוזרמים לביוב.

לטענת העותרת, דרישת תשלום אגרת הביוב שנשלחה אליה על ידי עיריית נהריה בתאריך 23.2.2018, אשר עניינה השלמת החיוב באגרת הביוב לשנת 2017, הינה בעבור מים שלא הוזרמו למערכת הביוב, ועל כן דינה של דרישת תשלום זו – להתבטל.

במסגרת עתירתה הציגה העותרת נתונים בדבר הפער בין כמות המים הנצרכת על ידה בפועל, לבין כמות השפכים המוזרמת בחזרה למערכת הביוב, תוך שהיא סומכת את טענותיה אלו, בין היתר, על מתקן המדידה שהתקינה במפעל (בהתאם לדרישת מט"ש נהריה), המספק נתונים מדויקים בדבר כמות המים המוזרמת למערכת הביוב, ובאופן אשר יש בו כדי להעיד על פער משמעותי בין המים הנצרכים על ידי המפעל, לבין אלו המוזרמים בחזרה למערכת הביוב.

ואכן, עד לאותה דרישת תשלום – חוייבה העותרת בהתאם לכמות המים שהוחזרה למערכת הביוב, כפי שהיא עולה ממתקן המדידה המצוי במפעל.

לאחר בחינת עמדות הצדדים והנתונים שהובאו בפניו, קבע בית המשפט הנכבד כי יש לקבל את העתירה ולחייב את העותרת בתשלום אגרת ביוב רק על פי כמויות השפכים שהוזרמו למערכת הביוב. למסקנה זו הגיע בית המשפט הן בדרך של פרשנות החקיקה הרלבנטית לאור תכליתה, הן מכוחם של כללי החישוב, והן בהתבסס על הנתונים העובדתיים שהציגה העותרת.

בית המשפט מבסס את נימוקיו, בין היתר, גם על עקרונות העל החלים על הרשות המנהלית, וביניהם – עיקרון ההגינות, ולפיו לא יחויב צרכן בגין שירות שלא סופק לו, ועיקרון האחידות – הנגזר מהזכות לשוויון, ולפיו אם יחויב צרכן בתשלום עבור שירותי ביוב בשל כמות העולה על כמות השפכים שהזרים, משמעות הדבר היא העלאת התעריף לאותו צרכן.

עוד נפסק, כי גם בדרך של פרשנות החקיקה הרלוונטית, די בהוראת סעיף 3(ה) לכללים, המורה מתי יחויב מפעל תעשייה, כדוגמת מפעלה של העותרת, לפי כמות השפכים במ"ק, המוזרמת למערכת הביוב.

בית המשפט מוסיף ומציין בהקשר זה, כי על אף שהסעיף מתייחס לתאגיד מים, יש להתאים את הפירוש למצב שבו ספק השירות אינו תאגיד אלא רשות מקומית, כלומר "ספק רשותי", כפי שמתואר במקרה שלפנינו.

לסיום יצוין, כי גם ברמה העובדתית, קבע בית המשפט כי טענת העותרת בדבר התנדפות המים במהלך הייבוש והליך הייצור, והיותם של המים חלק מהמוצר – דינה להתקבל, וזאת, מאחר ואין כל ספק כי המים שצורכת העותרת משמשים לייצור, כאשר חלקם מתנדפים, וחלקם נספג במוצרים.

כתיבה ועריכה: אופיר ששון, אייל בוקובזה, ינור ברטנטל ועמיחי ויינברגר.

עת"מ (מינהליים חי') 17352-04-18 קימברלי-קלארק ישראל בע"מ נ' עירית נהריה (פורסם בנבו, 6.9.2019)

23 אוקטובר 2019|