פרסומים ופסקי דין

מתי יש חובה לטעון טענת התיישנות בתביעה שהוגשה בחלוף התקופה?

עירית ירושלים הגישה תביעה כנגד תושב, על תשלום חוב ארנונה עבור השנים 2003-2004. הוא לא העלה טענת התיישנות במסגרת בקשתו להתגונן, אלא בשלב מאוחר יותר, שם טען כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, שכן מדובר בתביעה כספית שהוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. בית המשפט קיבל את טענתו, ועל כך מערערת העיריה.

בית המשפט באותו מקרה, ציין כי אכן לפי החוק יש להעלות טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה, ואולם למרות זאת הוא קיבל את הטענה, כשבמסגרת שיקוליו התייחס לעובדה כי התושב לא היה מיוצג בזמן שהגיש את בקשת הרשות להתגונן, ולשיהוי מצד העיריה בהגשת התביעה.

העיריה בערעורה טוענת, כי מלשון החוק עולה בבירור כי יש להעלות טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה, ומשלא נעשה כן לא ניתן להעלותה עוד. התושב טוען, כי חובת ההגינות המוטלת על העיריה חייבה אותה לציין באופן מפורש שמדובר בחוב ישן, דבר שלא נעשה, ולטענתו הפסיקה קובעת כי כל עוד לא פורט על ידי התובע בכתב טענותיו מועד היווצרות החוב, לא חלה על הנתבע החובה לטעון להתיישנות. רק כאשר מועד זה מתברר, לטענתו, חלה החובה האמורה. התושב למעשה טוען כי כן העלה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה.

נקבע, כי הוראות החוק הן ברורות וחד משמעיות, ולפיהן טענת התיישנות יש להעלות בהזדמנות הראשונה. בית המשפט לא מקבל את טענת התושב לפיה לא יכול היה לדעת למקרא כתב התביעה שמדובר בחוב ישן כיוון שהדבר צוין בנספח לכתב התביעה. משלא העלה התושב את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, כנדרש, דין הטענה להידחות. הערעור מתקבל.

ע"א (י-ם) 33107-10-16 עירית ירושלים נ' אלון מוסאיוף

חזרה